יום שוק

לא היינו קונים שם את הירקות גם לא את הפירות. את אלו היינו קונים אצל יצחק בחנות בשיינקין מול אולמי תכלת.

בשוק היינו קונים קצת גבינות, קצת נקניקים, מקלוני חומוס, שקדים קלויים במלח ובוטנים, הרבה לפני שקראו להם ״פיצוחים״. גם זיתים וחצילונים מוחמצים קטנים -וגוש של גבינה מלוחה. את אלה היינו קונים בשוק כי אצל מוט׳ל עם העיפרון מאחורי האוזן והמשקפים על המצח, במכולת על אחד העם פינת בר-אילן, המעדנים האלה לא היו במלאי... אצל מוטק׳ה ושרה היינו קונים לחם, לקרדה, מרגרינה, ביצים וגבינה. חלב התחלנו לקנות אצלו רק כאשר החלבן הפסיק לבוא בבוקר ולהשאיר ליד הדלת ברחוב אחד-העם 73 את הבקבוקים, בקבוקי הזכוכית שנאטמו בקליפה של אלומיניום -- חלב מפוסטר עם שכבה דקה של קרום.

עשרות שנים שלא חזרתי אל השוק, עד השבוע. סוג של סיור נוסטלגי. אולי בכדי להעלות זיכרון רחוק מתוק של אמא שעזבה אותנו בשיבה טובה לא מכבר.

אולי סתם היה זה פרץ של נוסטלגיה, כמיהה לימים אחרים, טובים, של שרוליק עם כובע הטמבל.

ואולי בכלל באתי רק לראות על מה המהומה בשוק שהפך טרנדי, שדוכניו הולכים והופכים לדוכני הסעדה של טוגנים, וכריכים, וסביצ׳ה ומז׳וז׳ים. אוכל תאילנדי לצד המבורגר קריבי, ובסטות של חולצות טי של גמר מסלול, בית״ר ירושלים, וסבתא משוגעת עלי. כיסויי פלאפונים המתחרים במציאות של אלי-אקספרס לצד חנות תבלינים, קצביה אחת כלי בית, והרבה דוכנים של ירקות ופירות.ֿֿֿ

במקום סל הבד של אמא, באתי הפעם כבר סבא, עם המצלמה. תמונות שחור לבן, כי ככה זה היה מצטלם אז בתחילת שנות ה-60 לפני האינסטגרם.

ורק סוכריות הגומי נשארו בצבע.

השבוע ירדתי לשוק הכרמל.

הלאנץ׳ בתאילנדית הקטנה ברחוב רבי-עקיבא היתה נהדרת.